<h1>כתוב שם לראב"ד — פסחים</h1>
<h2>דף יג.</h2>
במאור דף י"ג: ד"ה וכתב הרי"ף. לרי"ף סי' תשמ"ב. כתוב שם. [יש להשיב ולהפריש בין טעם לטעם, שכל הערובין השנויים במשנתנו אף על פי שהן עשויים לטעם טעמו משתנה על ידי הערוב לטעם אחר] שאין הטעם האסור שהוא הדגן נראה בעירוב אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש. אמר אברהם. טעם חדש הוא זה ולא גמרינן מיניה, כי הוא דבר שאי אפשר שיהיה השליש שבו ממין אחר ולא יהא טעמו ניכר בו, וכשהקשו לזעירי [דף מ"ג:] אי הכי לר' אליעזר חמץ בפסח נמי נחשיב כהיתר מצטרף לאיסור, לאו על הנך דמתניתין אקשו ליה, אלא אפילו על חמץ ומצה שאינן מעורבין ושאין להם טעם זה מזה. והנך דמתניתן לאו משום היתר מצטרף לאיסור אלא משום דטעם כעיקר. ולרבי אליעזר אית בהו מלקות מכל מחמצת, ולרבנן מלקות לית בהו דלא דרשו כל מיהו מן התורה אסירי מדינא דנזיר ומדין קל וחומר לא מלקינן לדעת חכמים, אבל לדעת רבי עקיבא מלקינן כיון דאיסורייהו בגופייהו כתיבי לטעם כעיקר או להיתר מצטרף לאיסור גמרינן להו מדינא או אפילו מבנין אב למלקות דגלויי מלתא בעלמא הוא למלקות כדאמרינן בשמעתא דרבי עקיבא אייתר ליה משרת להיתר מצטרף לאיסור משום שגמר טעם כעיקר מגעולי גוים, אלמא למלקות נמי מגעולי גוים נפקא לן דאי לאיסורא בעלמא אכתי משרת לא מייתר דהוה צריך ליה למלקות, אלא ודאי לרבי עקיבא הכי הוא כדמפרשינן. ור' יוחנן לא סבירא ליה הכי, אלא כרבנן דלא מלקינן מדינא וזה שאמר במסכת ע"א [דף ס"ז.] כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. ורבנן סבירא להו דכל על ידי תערובת שאין האיסור ניכר בו בעינא או בחזותא אין לוקין עליו אלא [אם כן] יש באכילתו כזית בכדי אכילת פרס ואפילו כי האי גוונא נמי לא הוה פשיטא ליה לאביי עד דשמעה מרב דימי, דהוה סבר אביי דכזית בכדי אכילת פרס שהיא אכילה לכל איסורין שבתורה ואפילו לקרבן כדאיתא בכריתות [דף י"ג.] לאו על ידי תערבת הוא אלא באנפי נפשיה ורב דימי פשטה ניהליה דאפילו על ידי תערובת דאורייתא הוא, ודרבי יוחנן במסכת ע"ז [דף ס"ז.] נמי שמעינן ליה. ואקשי ליה אביי כיון דאפילו על ידי תערובת דאורייתא הוא ללקות עליו אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי ואמאי לא לקי נמי עליה, כלומר אי אמרת בשלמא דכל על ידי תערובת איכא מאן דפליג והיינו רבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בכותח דלא דרשי כל לערוב משום הכי פטרי בכותח דאף על גב דאיכא נותן טעם נמי וילפינן ליה מנזיר. ואפילו לרבנן מילקא מיהא לא לקי דסבירא להו אין מלקין לא מבנין אב ולא מקל וחומר וכל שכן מהיתר מצטרף לאיסור על ידי עירוב. אלא אי אמרת דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא הוא אפילו על ידי עירוב אמאי פליגי הא כל שכן הכא דטעמו וממשו הוא. ושני ליה דליכא כזית בכדי אכילת פרס, ומשום נותן טעם נמי לא מלקינן ליה כשאר איסורי אלא בנזיר דכתיב גופיה. ובכולה שמעתא לא גרסינן אלא מאי היתר מצטרף לאיסור. ומי שיש לו לב יוכל להבין זה מתוך דברינו שכתבנו. ובנוסחאות ספרדיות ישנות אינן כלל. ואביי שהיה מקשה ורצה לומר שאומרים בכל איסורים היתר מצטרף לאיסור לדעת רבי עקיבא היה מקשה שהרי דברי רבי יוחנן לדעת רבי עקיבא הם כדאיתא בשמעתא. ורצה אביי לומר דגמרינן לכל התורה מנזיר אפילו למלקות כדפרישנא לעיל. ומה שהקשה משתי מדוכות ושתי קדרות בשאין בהם בנותן טעם קאמר דמכל מקום הרי יש בהם כזית בכדי אכילת פרס דאי יש בהם בנותן טעם לכולי עלמא אסורא מן התורה אית בהו, ושתי סאין ושתי קופות אין בהם כלל טעם.
